שדרות אורנג’
“הכל זמני והכל למכירה. האדם הוא מוצר ככל המוצרים” ( פרדריק בגבדה)
ראש העיר שלי מכר את הרחוב שליד הבית שלי. הוא מכר אותו לחברה סלולרית. היא הציבה לאורכו פסלים, תאורה עדכנית, עמודי מודעות מעוצבים, וגם כמה נקודות מכירה. ראש העיר שלי אימץ את המיזם בחום. הוא גם השתתף בו. הוא מכר את הארנונה של כולנו לחברה סלולרית ואישר לה לקחת חסות על רחוב. עכשיו החברה אחראית עליו. הם שמים שם עוד פסלים, עוד תאורה, עוד מודעות מעוצבות (וגם כמה נקודות מכירה). הם רוצים שיהיה לנו כיף להתהלך בחסותם.
בחברה הסלולרית השקיעו 1.5 מיליון שקל בהחדרת המיזם. הם אומרים שמדובר “ביצירת נקודת מפגש משמעותית עם לקוחות”. יחד עם הרחוב שליד הבית שלי, ראש העיר גם מכר להם את המשמעות. הוא מכר להם אותנו, את הרחוב שלנו, את העצים, את המדרכות, את שבילי האופניים, את האוויר שאנחנו נושמים. הוא הפך את העיר למודל עסקי.
באחד העיתונים נכתב השבוע ש”באמצעות המהלך, המקדים את חברות הסלולר המתחרות, מקווה החברה להטמיע יחד עם הידע על עולם התקשורת גם את ערכי החברה וחוויית השימוש במוצריה”. לחברה סלולרית, מסתבר, יש ערכים. היא מקווה להטמיע אותם בנו. היא קונה רחוב, מפסלת אותו, שמה תאורה, עמודי מודעות, כמה נקודות מכירה, ומתחילה בחינוך מחדש שלנו.
גם לפני כמה חודשים מכר ראש העיר שלי את הרחוב שליד הבית שלי, הפעם לחברה בורסאית. היא הציבה בו שוורים, הרבה שוורים מפוארים, כדי לחגוג יומולדת או משהו. גרתי אז בשכונה דרומית יותר. אני זוכר שצעדתי הביתה בערב פתיחת התערוכה וחלק מהרחוב הממותג נסגר בגדרות ומחסומי משטרה אלימים. הם עמדו שם במתחם המאובטח להם בלבד - ראש העיר שלי, ראשי החברה הבורסאית וחבריהם, כמה עיתונאים מוכרים - ושתו משקאות אלכוהוליים. אני נאלצתי לעבור לרחוב אחר, רחוב מוזנח ללא חסות. הם חסמו את הדרך שלי הביתה.
בשכונה הדרומית, אגב, ראש העיר שלי לא מכר אף רחוב לאף חברה אף פעם. הוא גם לא שתל שדרות רחבות לסמם בהם תושבים. בשכונה הדרומית ראש העיר שלי לא עשה כלום. מדי חורף הוא נתן למרזבים להישפך לרחוב ולטנף אותו, את הנרקומנים הוא מעולם לא פינה למרכזי גמילה, על העובדים הזרים הוא ציפצף, לבתי הקפה הוא נתן דוח”ות יומיים על בסיס חדירה למדרכות עקומות שהוא מעולם לא השקיע בהן. השכונה הדרומית לא הייתה כלכלית.
אני לא אוהב את ראש העיר שלי. אני חושב שלא איכפת לו ממני או מהרחוב הסלולרי שליד הבית שלי. אני חושב שאצל ראש העיר שלי לכל דבר יש מחיר: לשכונה, לשדרה, לסימטה, לחדרי המדרגות, לפחי הזבל, גם לי. אם ראש העיר שלי היה יכול, הוא היה מוכר גם אותי לאיזה מגרש חנייה או חברת גרירה או לכל המרבה במחיר. הוא היה מאשר להטמיע בי ערכים. כי בעיניו הכל זמני והכל למכירה. האדם הוא מוצר ככל המוצרים.
שבת, 16 בדצמבר 2006 בשעה 5:38
פעם המרחב הציבורי היה בדיוק כזה. ציבורי.
עכשיו הוא סחורה ולכן יש לו מחיר ולוגו.
מישהו צריך לשלם על זה. ביוקר.
שבת, 16 בדצמבר 2006 בשעה 9:02
אני דווקא לא מסכים לגבי ראש העיר הזה.
אני מעולם לא הצבעתי לראשות העריה - זה נראה היה לי חסר משמעות - עד שהגיח הבולדוזר הזה, חולדאי.
לאחר הקדנציה הראשונה שלו, בה הוכיח כי היכן שכל קודמיו עסקו בדיבורים הוא משקיע במעשים, ואני ראיתי איך התשתיות ביפו בה אני גר הולכות ומשתקמות, צומחות גינות משחקים ופרוייקטים ששנים עמדו תקועים יוצאים לדרך, הטרחתי את עצמי והלכתי להצביע למענו.
אז כמובן שהוא אינו מושלם, ונראה לי שהוא גם פסיכופט לא קטן, אבל בתור ראש עיר ביצועיסט הוא סבבה בעיניי.
אז אולי הוא עושה דילים פה ושם על גב התושבים, ואם תבוא אלטרנטיבה מדליקה אחרת אשמח לדון בה, אך עד אז נראה לי שגם בבחירות הבאות ישאו אותי זוג רגליי הארוכות לקלפי להצביע בשבילו.
סורי הופמן,
אחי
שבת, 16 בדצמבר 2006 בשעה 9:03
לשרוף. צריך לשרוף הכל. לחבל במיצג הפרסומי הזה בכל דרך אפשרית. לזרוק חיתולים צואים על הדמויות המכוערות שחוסמות את הראות בשדרה. לשפוך זבל על עמדות המכירה. להקיא על המודעות. אבל בעיקר לשרוף, לשרוף, לשרוף.
זו מלחמה על המרחב הציבורי, לא פחות. אין לראש העיר שום זכות למכור אותו. הוא לא שייך לו. הוא שייך לתושבי העיר. כשאתה מוכר משהו שאינו שייך לך קוראים לזה הונאה. הולכים על זה לכלא. חולדאי לא יילך לכלא. אז נשאר רק דבר אחד לעשות. לשרוף. נתחיל ברוטשילד ונתקדם אל עבר בית העירייה.
ראשון, 17 בדצמבר 2006 בשעה 10:13
מלחמות שוורים…
…
ראשון, 17 בדצמבר 2006 בשעה 11:52
תגובה לאחי
ראש העיר באמת שינה הרבה דברים, הוא שיפץ את המדרכות והפחית מקומות חנייה, הוא יצר מקומות חנייה לאופנועים וגזל לנו חניות נוספות, הוא מאשר לנו מייזמים מיוחדים (מסיבות רחוב בחסות חברות מסחריות, אירוע בנגוריון על הראש לקידום עסקים פרטיים) מתחת לאף כדי להפוך את חיינו לגהינום מטונף הוא פותח לנו בארים מתחת לבית וגורם למטרדים של רעש בשעות בלתי הגיוניות בשכונות “יוקרתיות ומבוססות” . ונכון, הוא מזיז המון דברים ביפו, אבל אמור לי ידידי, האם כל תושבי יפו נהנים משיפור התשתיות? האם הוא מקבל את ההחלטות הנכונות?
ראשון, 17 בדצמבר 2006 בשעה 2:35
אחי,
בתור תושב יפו אתה בטח מכיר גם את מנהג העלאת קורבן הזבל כל שישי בערב, עת נכנסת השבת והזבל לא יוצא, אז ידליקו תושבי האיזור את הפחים רק כי אין יותר מקום לאשפה הסביבתית. רק אז באים מכבי אש. רק אז וגם זה בשביל לכבות להבות, לא בשביל לפנות זבל. שלא לדבר על מצב בתי הספר ביפו. שלא לדבר על צינורות ביוב מוגבהים מעל האדמה. שלא לדבר על עבודות תשתית קטנות ברחובות שאיכשהו תמיד סמוכים לגלי-צה”ל, ונמשכות חודשים ארוכים המלווים ברעש ולכלוך.
רוב ה”חינמים” של העיר הזאת נצבעים בכתום-שחור, או כחול-לבן (זה הסלולרי, לא הישראלי).
כשהתחלתי לעבוד על ההפגנה נגד הסגירה של 88, הבנתי מה זה לירוק דם מול הממסד. רצו המון כסף בשביל שטח הפגנה שאין בה פוליטיקה ולא נסיון להרוויח כסף. היה שם רק נסיון לשמר פינת תרבות. המון כסף רצו. מספיק בשביל להציל לפחות אדם אחד מסרטן סלולרי.
(פעם ישבתי בשדירות ח”ן ובמשך שעה וקצת צפיתי באדם שנוסע הלוך חזור מדיזינגוף עד לכיכר רבין כדי למצוא חניה. זה היה מגוחך. זה היה עצוב. זה היה פתטי. זה בעיקר גורם לך לשאול למה לו לאדם הזה להמשיך לגור בעיר שכל כך לא תומכת בחיים הקטנים שלו. כספים יש, והרבה. רק כמו בכל המדינה, ככה גם בת”א - הם תמיד זורמים בצינורות הכי גבוהים. הכי ביוביים. שנראה, שנריח שמסריח, אבל מה כבר נוכל לעשות עם זה. לפחות יש פיציציה מתחת לכל בית. זה מה-זה נח)
ראשון, 17 בדצמבר 2006 בשעה 2:37
פיציציה.
אני נותנת שבוע עד שנפתח מועדון חשפנות בשם הזה.
חג שמח.
שני, 18 בדצמבר 2006 בשעה 4:12
נכון מאד.
אני עברתי לפני שלושה חודשים משיינקין קרוב לשדרה, לפלורנטין. בנתיים המעבר הזה טוב לי. בין השאר כי את רחובות פלורנטין לא הפכו עדיין לירידים של חברות מסחריות.
שני, 18 בדצמבר 2006 בשעה 5:00
מה יש לך הופמן מאורנג’דה
שני, 25 בדצמבר 2006 בשעה 7:59
באונ’ ת”א מכרו את השביל הראשי לשיווק לקוחות אגרסיבי של פלאפון. אני הולך לי בשביל, מסתכל על כוסיות תוך כדי והופ: קופצת עלי פריחה שמציעה לי פלאפון חינם, אני אומר “לא תודה” אבל היא לא מפסיקה, וממשיכה להפגיז אותי בשאלות. כשאני לא עונה, היא משיבה לי מבט של “איך אתה מעיז לא להקשיב לי?” ואני ממשיך הלאה.
חברות הפלאפונים הן רעה חולה. הלוואי והייתה התארגנות אזרחית לעידוד מודעות למחיר הכלכלי והחברתי שאנחנו נאלצים לשלם בגלל התלות בפלאפונים היום. בינתיים, המחאה הקטנה שלי היא לבקש מאנשים לטלפן אלי לבזק בשיחות של יותר משתי דקות.
נ.ב: הגעתי דרך ולווט. הבלוג שלך קשור למסנטז ה-LSD ?
הופמן: לצערי, לא. הוא היה ד”ר ואני סתם אחד…
שלישי, 26 בדצמבר 2006 בשעה 2:05
אני מסכימה. אחת מהתענוגות הגדולים היה ללכת בשדרות רוטשילד. כל כך מיוחד שם. עכשיו זה סתם, סתם.