ארבעים וחמש דקות הקציב לי דן חלוץ. ארבעים וחמש דקות של שיחה קשה, מנוכרת, מרירה, מלאה באכזבה הדדית. זה קרה לפני שלוש וחצי שנים, בספטמבר 2003, בלשכת מפקד חיל האוויר. ימים סוערים עברו עלינו אז. ‘מכתב הטייסים’, עליו חתמתי, סירב לרדת מהכותרות והדיון בו געש עדיין. האמוציות הציבוריות היו אז בשיאן. הביקורת עלינו, החותמים, הייתה אגרסיבית, אלימה כמעט. האשימו אותנו בבגידה, בתקיעת סכין בגב האומה, בזיהום חיל האוויר, סירבו בתוקף להקשיב למסר שניסינו להעלות לאוויר במקומינו. אבל גם חלוץ, מפקד נערץ ואדם עטור הילה מנהיגותית, חטף לא מעט חיצים. רבים ראו במכתב הסירוב גם כשלון פיקודי שלו, ראייה לקהות חושים מוסרית מתמשכת, מכה קלה בכנף התדמיתית הצחורה והנקיה שעטפה אותו עד אז.
מטרת השיחה הייתה ידועה מראש - הדחתי מחיל האוויר, מקום שהיה חלק בלתי נפרד מחיי במשך למעלה מ-10 שנים. הגעתי מוכן אל המפגש האחרון שלי עם החיל בו גדלתי. הייתי בן 29, מבוהל מעט, אבל שלם עם הצעד. רציתי להסביר, לנמק, להעביר את המסר הפרטי שלי בארבע עיניים. חלוץ , לעומת זאת, רצה לקצר, לבצע את מה שראה כחובתו הפורמלית. “אקט פיקודי בלתי נמנע”, הוא כינה את שיחות ההדחה שערך אז לטייסים ונווטים שחתמו על המכתב בעת ששירתו במילואים באופן פעיל. המטרה שלו הייתה ברורה - הרתעה, הוצאתנו אל מחוץ לגדר הקונצנזוס. אני מניח שלא הייתה לו ברירה אחרת.
בשפת גוף מתוחה נכנסתי אל הלשכה המרווחת, העניינית. חלוץ בירך אותי לשלום, אמר שאינו מזהה אותי. סיפרתי לו שטסנו פעם יחד, כמה שנים לפני כן, בטיסת אימון שגרתית ברמת הגולן. חלוץ התקשה להיזכר בטיסה והתנצל במבוכה. החיוכים היו מנומסים, הקרח עמד שם בינינו, גם פער הדרגות, ההשקפות השונות, הסיטואציה הלא טבעית אליה נדרשנו. חלוץ ביקש ממני לשבת והחל בהליך הפרוצדורלי שלשמו הוזמנתי ללשכה. הוא הקריא לי את מכתב ההדחה ששמור איתי עד היום, חלק בתוקף על מהות ‘מכתב הטייסים’, על הדרך בה פורסם, על מה שכינה כ”בגידה בערכי החברות הבסיסיים, בערכי הלוחם, בערכי צה”ל”. הוא גער בי על שגרמנו לפוליטיזציה של המדים והדגיש את מוסריותו הגבוהה של חיל האוויר, את מוסריותו של הצבא כולו. אחר כך אמר שלטעמו איני ראוי לענוד יותר את כנפי הטיסה, איני יכול לשמש דוגמא לצעירים, איני יכול להמשיך להשתייך אל “באר ששתיתי ממנה והחלטתי לירוק אליה”. המילים נאמרו בתקיפות, אך ביושר. חלקתי עליהן, אבל הרגשתי שכך הוא אכן חש.
“עשינו מספר טעויות”, השבתי. “חשבו שיצאנו כנגד הבאר ואני מצטער שכך הובנו. בסוף היום, אמרנו משהו ברור והצבנו דילמה אמיתית. אולי לא רציתם להקשיב ואולי לא השמענו מדוייק מספיק, אבל זה לא מה שחשוב. מה שחשוב הוא שעשינו בחירה והצבנו רף. מכאן אין דרך חזרה. הדיון יהפוך, בסופו של דבר, למהותי. הרוחות יירגעו, העליהום ייפסק, בסוף מישהו ייאלץ להקשיב למה שאמרנו: יהודים לא הורגים חפים מפשע. לא ככה. לא בכמות כזאת. לא כשיטה. לא לשם כך התגייסתי. תחושת ה’משהו פה לא בסדר’ שאני חש היא חזקה מדי, אותנטית, אמיתית לגמרי. הכנף שלי שונה משלך והיא רועדת כבר הרבה מאוד זמן גם מחוץ למטוס. המכתב הזה הוא לא של עשבים שוטים, הוא משקף תחושת בטן אמיתית ונועד כדי לזעזע אותך למחשבה שניה, לגרום לך לפקפק בצדקת הדרך המוחלטת שאתה מציב. אם זה לא יקרה, יצטרפו אלינו נוספים”.
אמרתי את כל מה שתכננתי, טענתי בפניו על הובלה של ממסד אטום לרחשי לב של לא מעטים. חלוץ לא הפריע. הוא נתן לי לסיים את דברי, אבל בעיניים שלו זיהיתי שאינו מקשיב באמת. חוסר ההקשבה הבסיסי שלו היה אחת הסיבות לחתימה שלי על מכתב הטייסים, אבל עדיין הופתעתי מחוסר האינטרקציה. את המבט הריק הזה שלו, הבז, המתנשא אולי, אני סוחב איתי מאז. כל מה שנאמר לאחר מכן היה חסר משמעות, בירוקרטי, ונדמה לי ששנינו ידענו את זה. חלוץ סיכם את השיחה, לחצנו יד, הוא העביר לי את מכתב ההדחה ויצאתי את החדר בתחושה מוזרה.
ארבעים וחמש דקות של שיחה קשה, מנוכרת, מרירה, מלאה באכזבה הדדית. שלוש וחצי שנים עברו מאז, הרבה מאוד מים בירדן. בכל תקופת הזמן הזאת לא התראיינתי או כתבתי ולו פעם אחת על מכתב הטייסים, על אף שהוצע לי לא אחת. המעשה נעשה והייתי שלם איתו. מבחינתי, לא חתמתי על הצהרה פוליטית, אלא על אמירה אנושית. כך גם בחרתי להשאיר את התקופה הזו בזכרון. שלוש וחצי שנים, זמן עבר, אבל השיחה הזאת בלשכה, הרשמים הלא נוחים ממנה, עדיין מלווים אותי. אותו מבט ריק, יהיר, חסר פקפוק, של האיש שמונה לרמטכ”ל רק שנה מאוחר יותר.
הוא היה גם הרמטכ”ל שגייס את אח שלי למלחמה. אח שלי, שעלה ללבנון רק חודש לפני החתונה שלו. הוא היה הרמטכ”ל ששלח את אח שלי לכפרים מאויישים בלי שצייד אותו בתרמיל נורמלי, בנשק ראוי, באוכל, באימון מספק. הוא היה גם הרמטכ”ל שבאותו זמן בדיוק הביט באילנה דיין באותו מבט קר, נטול הקשבה או התבוננות פנימית מתבקשת. הקרביים שלי קפאו כשראיתי את המבט הזה דרך הטלוויזיה, הוא היה מוכר לי. ולא סמכתי עליו שישמור על אח שלי. לא סמכתי עליו שיהיה קשוב מספיק לאנשים סביבו, להערות שלהם, למקום המנטלי שבו הם נמצאים. לא סמכתי עליו שידע מתי לחמול, מתי להביט במראה, מתי להגיד “די!”.
אח שלי חזר הביתה עם חיוך מר ועייף. היו כאלה שלא חזרו.
לא הזלתי דמעה על נחיתת האונס שביצע השבוע דן חלוץ. כך צריך היה להיות, האיש אינו הקורבן של המלחמה הזאת. אני רוצה לחשוב שלא הייתה בי שמחה לאיד, ואם הייתה - אני לא גאה בה. אבל גם כשעשה את המעשה המתבקש, גם כשהודיע לכולם על ההחלטה האחראית, האמיצה, גם כשהישיר מבט לחבריו, לעיתונאים, לציבור - גם אז מצאתי אצלו את אותה ההבעה בדיוק. התחושה ש’משהו פה לא בסדר’ הייתה חזקה, אותנטית, אמיתית לגמרי, אבל חלוץ (שוב) שמע וסירב להקשיב, לבחון את עצמו לאורה. מאסתם בי, אמרו פניו, בדיוק כשם שמאסתי בכם, בכולכם.
ולא. לא הצלחתי למצוא - פעם אחת לפחות מאז התחלתי לנהל איתו דיאלוג פרטי של שלוש וחצי שנים - את הספק, את החרטה, את ההתבוננות פנימה. גם הפעם, ברגע הקשה ביותר בחייו, לא מצאתי על פניו את השאלה הכל כך טבעית, הכל כך מתבקשת: “אולי טעיתי?”.
