חדל קשקשת ברשת

Google הוא בלי שום ספק אחד הניסים הכי גדולים בעולם התאגידי החדש שלנו. חברה שהצליחה להפוך בפחות מ-5 שנים למעצמת על (לא רק באינטרנט), כשבאותה נשימה היא שומרת על דימוי נקי, ממזרי, מבריק, סטארט אפי בהרבה מובנים. כשאנחנו מדברים על Google אנחנו מדברים על הצלחה אמיתית, משהו בעיניים שלנו נוצץ פתאום, הופך מתרפס, מלא בהערצה של טינאייג’רס. Google עושה את הכל נכון. הדימוי של החברה הזאת לוכד בתוכו, אולי, את הגדרת ה”coolness” של העשור הנוכחי: הגיק מהיסודי, זה שידע לפני כולנו מה טוב לנו, הפך לגבר הכי מגניב בשכונה. גוגל זה זה!

הדבר המדהים הוא ששום דבר לא מצליח לקלקל את הדימוי הזה. Google - מנוע החיפוש הממזרי והמופלא, החברה שחרטה על דגלה את האידיאולוגיה הכי “נכונה” שיש (Don’t do evil) - הפכה בשנים האחרונות ל”אח הגדול” של המידע:
Google יודעים עלינו הכל ומשתמשים במידע הזה כדי למכור.
Google אוגרים את המידע, שומרים עליו, ועושים פרסנולזיציה לאישיות שלנו.
Google הוא כבר מזמן לא מנוע חיפוש, אלא חברת מדיה לכל דבר.
Google הוא החומה הצינית. הוא עושה רע בסין, משתף פעולה עם משטר סופר בעייתי.
Google מוחץ עסקים קטנים, משנה נוסחה ובדרך פוגע בלא מעט אנשים. הוא לעולם לא מתנצל.

אבל למרות הכל, גם כשיש לנו סיבות טובות לא לאהוב את גוגל, אנחנו רומנטיים, נאמנים אל הטפלון. אנחנו אוהבים את הגאונות שלהם וסולחים על השאר, כשאצל כולנו (נדמה לי) קיימת אקסיומה אחת: גוגל לעולם לא יטו את החיפוש. זה קו אדום מבחינתם. כשהם יחצו גם אותו, נאבד את הלויאליות.

אז הנה, היום גוגל פגעו גם בחיפוש. והם עושים את זה בלי הרבה בושה. ה-GooTube, שצריך להוכיח את ערך הרכישה שלו, מקבל מהיום בגוגל מעמד של מלך, של בן בית, של ההוא שאבא שלו חבר של הבוס. וזה מכוער. בי, באופן אישי, זה גם פוגע עסקית. אבל גם בלי המניע האישי שלי, מאוד לא אהבתי את מה שראיתי היום.

חברות אינטרנט קטנות כמו 5min משקיעות לא מעט ב-SEO, קידום האתר במנועי חיפוש, בעיקר זה של גוגל. כשזה מצליח (שויץ קטן: יש לנו Pagerank 6 בפחות מחודש מאז שעלינו לאוויר), זה נותן תחושה מצויינת: אתה מצליח להביא תנועה דרך גוגל, והכל בגלל שעבדת נכון, מסודר, סיזיפי. אז לא שכבשנו את העולם אבל אם היום, למשל, תיכנסו לגוגל ותשאלו ”How to beatbox” (תחום בתנופה מאז אמריקן איידול האחרון), הסרט של 5min יופיע במקום השני. הסרט של GooTube, לעומת זאת, יופיע במקום הרביעי. הטראפיק מגיע אלינו.

כך זה נראה בחיפוש מהיום ב-Google.co.il, שעדיין לא קיבל את העדכון מאחיו האמריקאי:

אבל כך נראה אותו החיפוש, החל מהיום, אצל אחינו הגדול ב-Google.com

הסרט של GooTube אמנם נשאר במקום ה-4 (מה שכבר מכין את הקרקע לתגובה המתחסדת של גוגל), אבל היי, הוא בולט! הוא שונה! מישהו מקדם אותו עם תמונה, עם הצגת נתוני אורך של סרט, עם לוגו שמפתה ללחוץ עליו! היום בעבודה, כשנכנסנו לגוגל כדי לבדוק איזה באג קטן אצלנו, גילינו לפתע שהחבר’ה משתינים עלינו מהמקפצה, שכל העבודה הסופר מקצועית שעשינו חסרת משמעות מבחינתם. למה? ככה. כי גוגל.

מבחינתי, היום החליטו בגוגל להפר את האתיקה הלא כתובה של “May the best man win” במנוע החיפוש. הם הפרו בבוטות את האתיקה שהיא הבסיס הקדמוני, המהותי, לעצם קיומם. אז לא שעכשיו אני אוותר על השירותים של גוגל, אין לי תחליפים נאותים, אבל על הלויאליות הנאיבית, על ההערצה, אני בהחלט מוותר. גוגל הוא תאגיד. כשיגיע מתחרה ראוי (בכל תחום שירותים שגוגל מספק), אני עובר דירה. כן, אני יודע, זאת אולי נקמה זערורית. אבל הרי כל שינוי גדול מתחיל בצעד אחד קטן, לא?

1.
הייטק שמייטק. סטארט-אפ שמארט-אפ. בסוף אתה לא יכול לנשום. דברים טובים קורים, וזה טוב, באמת, אבל לאט לאט אתה טובע בתוך החלום התובעני שלך. הזמן, כפרה עליו, הפך למצרך יקר. בלי ששמת לב זה קרה, השקיעה הזאת, עמוק עמוק בתוך מילים כמו טראפיק, אנליטיקס, מוניטיזציה, ביזנס דבלופמנט. הקצב המטורף. הפרטיות שנכחדת.
פתאום אתה מדבר בטלפון עם ארצות הברית. אתה שומע את החיוך המזוייף של ההיא מהמייל של אתמול. שמונה בבוקר אצלה, היא כבר במשרד והיא כבר מחייכת. אתה מצליח לדמיין את הבעת המקדונלנד שלה, את השיניים המגה לבנות שלה עושות איתך עסקים. הצחקוק שלה לא עושה לך את זה. אתה אומר לה: “אני אשמח מאוד להדק את הקשר בינינו”. והיא שוב מצחקקת, כולה צהלולים, אומרת שהיא מאוד בעניין של ביזנס דבלופמנט, שהיא תקבע לנו שיחה נוספת, הפעם יותר בקטע של קונפרנס.
וטוב לך. זאת השורה התחתונה. ומאתגר. אבל גם עמוס וגדול ודורש ולוקח. אתה לא מוצא אפילו 5 דקות לכתוב. מה הבן אדם מבקש? 5 דקות קטנות של חסד, של כתיבה אינטימית. לא תמיד הן בסביבה.

2.
שבוע שעבר. יום חמישי. מדריד. העיר הזקנה הזאת, הדקדנטית, נרקבת בתוך הניחוח הקלאסי כל כך שלה. יפה מדריד, מטופחת, מרשימה, אבל משהו בה לא תופס. היא הכי לא מגניבה בעולם. לא יודע מה גורם לי להרגיש ככה.
אני באמצע הכנס, על כיסא לבן באולם פרומו-מדריד. על הפודיום עומד יזם אוסטרי. הוא מדבר על המודל העסקי שלו, מתאר את הרעיון בפרוטרוט מגושם משהו. שעתיים לפני כן עמדתי שם אני. 5 דקות הם נתנו לי, חמש דקות כדי להסביר את המיזם שלנו. הם יצרו את הגימיק. אני רק אימצתי אותו בחום. 5 דקות בחמש דקות, זה היה הסלוגן של הפרזנטציה. ארבע שעות אחר כך, בבר קטן ולא מהודר במרכז העיר, הם בחרו בנו לאחת מחמש החברות שעולות לגמר הסטארט-אפ 2.0 של אירופה, או משהו כזה. ואז השמחה הזאת, צניחת אדרנלין, הטלפונים לארץ להודיע, ומין זכרון נוסטלגי על איך, לא לפני אלף שנה, הכל התחיל.
עשינו את זה, אני אומר לעצמי. אבל את מה בדיוק, אני לא ממש יודע להסביר. בכל זאת, רק תחרות מצד אחד, אירווזיון קיטשי של אינטרנט, אבל עדיין תחושה של ”עשינו משהו” מהצד השני. נפיחה קלה בחלל. פוק קטן בעולם. ומייד אחריו, כדרכם של דימויי שמייטק קפיטלסטים, אנחנו מסומנים כהבטחה.

3.
אתה שואל את עצמך אם ככה דמיינת את עצמך בגיל 32 - להיות מסומן כהבטחת שמייטק. התשובה היא ‘לא’, כנראה, אבל זה לא ממש משנה. אז דמיינת אחרת, אז מה? מי אמר שמה שדמיינת היה יותר טוב ממה שקרה? החיים זה מה שקורה בזמן שאתה עסוק בלתכנן אותם, אמר לנון, והרבה קורה לאחרונה. הרבה במובן של הרבה מאוד. הרבה במובן של המון.
זה לא הולך להשתנות בקרוב, אתה יודע. הביזנס דבלופמנט משתלט על זמן הכתיבה, האנליטיקס מאיים על האינטימיות, המוניטיזציה נוגסת בשעות השינה. והטראפיק, הטראפיק דווקא עושה עבודה לא רעה, החרא הקטן. הטראפיק נותן רגעים של נחת. הטראפיק מתמרץ את המערכת. אוהבים אותך טראפיק! תלויים בך! עכשיו אנחנו הבטחה, סימנו אותנו, וההבטחה הזאת מונחת על הכתפיים שלך.
גוד איז נוט א די ג’יי אני מור. תגידו שלום לאלוהים החדש…

4.
אני לא יודע הרבה על מוזיאון גוגנהיים בבילבאו. אני יודע שאחיו הגדול חי בניו יורק, אני יודע שהארכיטקטורה שלו מפורסמת מאוד, אני יודע שהוא נמצא בלב הבירה הבאסקית של ספרד, אבל לא הרבה יותר מזה. ביום חמישי הבא, עוד שבוע ויום, אני הולך לתת שם פרזנטציה - “5 דקות בחמש עשרה דקות”. נתנו לנו עשר נוספות על חשבון הבית.
ככה זה כשאתה עולה לגמר, כבר יש יותר זמן להקשיב לך. אתה יכול להכין עוד שקפים ועוד שקפים ועוד שקפים. אתה יכול לדבר על טראפיק, על מוניטיזציה, על ביזנס דבלופמנט. חמישי בבוקר, 12 שעות אחרי הגמר של ליברפול מול מילאן, יעלו על הפודיום שתי חברות צרפתיות, שתיים ספרדיות ואחת מכאן, מהארץ שסומנה כבר מזמן כמובטחת. ויש התרגשות, טובה אגב. ויש גם חרדה לא מבוטלת שהכל אוויר, שהכל בלון, שתיכף כולנו נתפוצץ כמו בספר של דאגלס אדאמס. קה סרה סרה, אני אומר, ווט אבר וויל בי וויל בי.

5.
בילבאו. מוזיאון שיש גם עיר לצידו. פרובינציה עם חרא של קבוצת כדורגל. חצ’קון בתחת של העולם. אנחנו באים לתת לך בראש!

את ביט 69 ראיתי בפעם הראשונה לפני חודשיים בטקס פרסי עמי של ערוץ 24. הם עלו על הבמה, שלושה ילדים בני 14, מגושמים, מרושלים קצת, מתנצלים כמעט. ואז הם התחילו לנגן. קסם כזה. ישבתי מול הטלוויזיה וכמעט התחלתי לרקוד. פאנק-רוק משובח משובח לורידים. הילדים האלה הרימו על הרגליים את כל הקהל, את כל הברנז’ה המקומית שראתה כבר כמעט הכל במוזיקה הישראלית. אותי הם גם הצליחו להצחיק.
זה היה טוב, בקיצור.

בזמן האחרון, בשעות האלה של לפני השינה עם המחשב על הרגליים וערוץ 24 ברקע, יוצא לי לשמוע שוב את ביט 69, באותו ביצוע, שמתנגן בערוץ בלי סוף. שמעתי את השיר הזה אולי חמש עשרה פעם בשבועיים האחרונים, וכל פעם הוא מגניב אותי מחדש. משהו באנרגיה של החבר’ה האלה מזכיר לי את “זקני צפת” של ימי הרוקסן. מין בום לא צפוי. משהו חי, מביא בראש, משחרר, smells like teen spirit.

אז תראו מה זה רשתות חברתיות. ישבתי מול הטלוויזיה וראיתי שיר טוב. החלטתי לפרגן. חמש דקות אחר כך מצאתי אותו ביו-טיוב, שתי דקות מאוחר יותר הבאתי אותו אל תוך הפוסט הזה, על הדרך גם אספתי את דף המייספייס המצויין של הלהקה הזאת. ומסתבר שכבר יש להם שם קהילה לא קטנה. וגם אחלה של עמוד - מושקע, נכון, משדר את ה-coolness של טינאייג’רס, זה שזקנים כמונו משלמים לקופירייטרים בשביל להטמיע בקהילות שלנו. תראו מה זה ילדים בני 14, איך השימוש בפלטפורמות האלה בא להם בנינוח.

קבלו את ביט 69 קורעת את הרחבה בטקס פרסי עמי (ואפילו גורמת לנינה ויודה לתת באפלאוז)!

“עלו על לבנון וגם על עזה במחרשות ומלח. החריבון עד אין תושב
הפכו אותן מדבר צחיח. עיים של חרבות. עמק עכור לא מיושב”
                                 (המשורר אילן שיינפלד, 30.7.2006)

1.
אני אמרתי לכם. טענתם שאני מגזים, שהכל אישי, שאני כועס, שהמצב לא כזה קיצוני. אבל היי, אני אמרתי לכם. 
זהו. הוצאתי את זה מהסיסטם. עכשיו אפשר להמשיך הלאה.

2.
הכוסית מיואשת. היא מיואשת כי הלכה האמונה, כי אנשים כמוני לא הגיעו לכיכר העיר, כי חייבים לנצח את המאבק הזה. הכוסית, כמו הרבה אנשים שאני פוגש לאחרונה, רוצה דם. היא רוצה לינץ’, נקמה, פיצוי רגשי. היא רוצה שהוא וההוא יילכו הביתה. היא רוצה אותם עולים על הפודיום, אומרים “נכשלנו”, ומזדכים על הציוד שלהם במזנון הכנסת. הכוסית רוצה תיקון. גם האווירה הציבורית דורשת אותו. והניקוי הזה, הצדק הפואטי לכאורה, מתנקז אל שאיפה אחת פשוטה - עריפת ראשים. תביאו לנו את הראשים שלהם, של אולמרט ופרץ, תנו לנו לתלות אותם בכיכר העיר ולהמשיך הלאה. בשבוע האחרון, מקריאת עיתונים ולא מעט בלוגים, קיבלתי את הרושם שזו התאווה היחידה. הבלעדית. ההבטחה לגאולה.

3.
לפני חמישה חודשים נסעתי לדנמרק לפגוש את המשקיע הראשון של SKYPE. הוא השקיע מאה וחמישים אלף דולר במיזם, בהמשך גרף למעלה ממאה מיליון. מאז, מדי פעם, אני קורא את הבלוג שלו. לבלוג קוראים “It’s all about luck” - הכי פשוט שיש. אתה צריך שיהיה לך את השקדנות, החריצות, המעוף, הפרפקציוניזם, התשוקה. אבל משם אתה בידי אלילת המזל. והאלילה הזאת לא הייתה עם אולמרט ופרץ. לא שיש לי משהו טוב להגיד עליהם, באמת שלא, אבל הם בסך הכל תוצר ומראה של מערכת שלמה. הם הגיעו לאן שהגיעו במקרה, והם לא היחידים, אבל לא היה להם מזל. יגיד וינוגרד מה שיגיד…

4.
אני זוכר היטב את חמשת הימים הראשונים של המלחמה הזאת. אני זוכר את הזמירות. כולם, כמעט בלי יוצא מן הכלל, התגייסו לטובתה. וזה לא קרה בגלל הנטיה האינסטינקטיבית להתכנף תחת מדורת השבט בעת צרה. זה קרה בגלל שארגון טרור, קיצוני מאוד, חדר את הגבולות המוכרים והלגיטימיים של מדינת ישראל כדי לחטוף שניים מחייליה. כולם נמצאו אז באותו הלך רוח. ההמון דרש דם. הוא רצה לינץ’, נקמה, פיצוי רגשי. התקשורת, הציבור, האוניברסיטאות, הפוליטיקאים, יושבי בתי הקפה, הצבא, המערכות האזרחיות - כולם דיברו אז בשפה אחת. והם רצו מלחמה, אנחנו רצינו, אנחנו שתמכנו במנהיג המקרי שנגרר אליה, אנחנו שהאמנו שהגיעה העת. אנחנו - והעולם המערבי כולו, אגב - ששנו אלי קרב.

5.

“רבותי, מנהיגי העולם. אני, ראש ממשלת ישראל, נושא אליכם דברים אלה מירושלים, אל מול התמונות הקשות מכפר כנא. כל לב אנוש באשר הוא נחמץ ומתכווץ אל מול התמונות הללו. אין מילים שיכולות לנחם מול גודל האסון הזה. ועדיין, אני מישיר אליכם את מבטי ואומר בקול גדול: מדינת ישראל תמשיך במבצע הצבאי בלבנון. אנו לא מהססים, לא מתנצלים ולא מרפים. אם ימשיכו שיגורי הטילים מכפר כנא אל תוך ישראל, נמשיך להפציץ את כפר כנא. היום, מחר, מחרתיים. כאן, שם ובכל מקום”

                                                                  (בן כספית מציע נוסח נאום לראש הממשלה, 31.7.06)

6.
אבל לא היינו מוכנים, מסתבר בדיעבד. כל המערכות, כולן. העורף, והמודיעין, והממשלה, ותהליכי קבלת ההחלטות, והפרוצדרות שבהן מתקבלות החלטות כאלה, והאינטגרציה בין המערכות, והרמטכ”ל המקרי שנגררנו אחריו, ושר הביטחון המקרי, ומפקד פיקוד העורף המקרי, וראשי הערים המקריים, והתקשורת המקרית, והפרשנים המקריים מכולם. נגררנו. כולנו. אף אחד לא היה מוכן. הכשל היה רוחבי, פנימי, מבני, מדינתי, עמוק. טיפול השורש, אם יבוצע, יקח זמן, ידע, סבלנות שאין במחוזותינו. אז יאללה, בואו נלך להפגנה הלא נכונה, נעיף את המנהיג במקום להתמודד עם הסוגיות הפונדמנטליות. בואו נביא עוד אחד מסוגו אחריו, ניתן לו שנה ונעיף גם אותו. וגם את זה שיבוא אחריו. אחרי הכל, זה הדבר הכי קל שיש, הפשוט ביותר לוגיסטית. נבוא לכיכר, נרים דגל, נקפל אותו ונחזיר אותו למגירה. אחר כך נתאכזב ממי שיביא את המלחמה הבאה, נמצא מישהו נוסף שיבטיח לנו את הגאולה, נמליך אותו ונאכל את הראש שלו בבוא היום. אכן רפי, אחלה דמוקרטיה שבעולם. 

7.
“הארץ אשר עברנו בה לתור אותה ארץ אוכלת יושביה היא, וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מידות. ושם ראינו את הנפילים בני ענק — מן הנפילים; ונהי בעינינו כחגבים, וכן היינו בעיניהם”.
                                                                                                                 (במדבר, פרשת שלח)