חדל קשקשת ברשת

1.
המייל של מ’ הגיע לא מזמן. הוא הגיע אל תיבת הדואר האלטרנטיבית שלי, ההיא מימים של פעם, ימים של מילים. “תגיד,” כתבה מ’ בלי הקדמות, “נכון שאתה עצלן? תודה שאתה קצת, לפחות בכתיבה, תודה שאתה לא מצליח להתמיד עם זה” - כתבה וכמעט ראיתי את החיוך ההחלטי שלה נוצץ מהמסך. לא שפגשתי אותה אי פעם, את מ’, לא ששמעתי ממנה בשנים האחרונות, אבל אנחנו חברים טובים. והיא, אמרה האינטואיציה שלי כשקראה את המייל, מכירה אותי לא רע בכלל.

2.
לא כתבתי פה הרבה זמן. לא היה לי זמן.
ואני גם עצלן, בטבע שלי.
זה בכלל לא משנה כמה קשה אני אעבוד, כמה לילות וטיסות וניירות וחוזים ואפיונים ופגישות ומיילים וכספים ולחצים וחולצות מכופתרות – בלב שלי, בנשמה, אני עצלן. אני עצלן ורוב הזמן גם אין לי בעיה עם זה. אני מחבב אנשים חרוצים-כי-צריך ועצלנים-כי-אפשר. אני מצליח להתחבר לעצלנות במימד הרגשי, ההדוניסטי שלה.
חוץ מזה שלא היה לי זמן. עדיין אין. אז אמרתי, ‘כוסאומו כל הבלוגים שמוגים האלה. גם ככה אי אפשר לכתוב פה כמו שצריך’.

3.
לפני ארבעה חודשים, הרצליה, צהריים.
אני נכנס לפגישה אצל אחת מקרנות ההון הסיכון במתחם ההיי טק. ראיון אישי. שעה שלמה שמדברים עלי. עכשיו צריך להיות נקי, מכובס, שאפתן, חרוץ-כי-צריך, אחראי, ממוקד, מכובד. אני אף פעם לא יודע אם רק לי נדמה שככה היו רוצים לראות אותי משקיעי הון סיכון, או שזו רק פרנויה שלי. אני תמיד מפחד שיראו לי, שירגישו שאני לא באמת.
אבל המראיינת הייתה נחמדה, אינטלגנטית. שאלה ועניתי. עניתי ושאלה עוד. הרגשתי נוח, יחסית למעמד כמובן.
“אני כותב הרבה באינטרנט”, עניתי כשתהתה אם אני לא חסר נסיון בתחום.
“באמת, איפה?”, שאלה.
“באתרים, בבלוגים. כותב כבר למעלה מעשר שנים בקהילות, באתרים של כותבים”.
“יש לך בלוג?”, שאלה מסוקרנת.
“יש”, עניתי.
“אפשר כתובת?”, שאלה בשיא הטבעיות.
“האמת”, עניתי בנימוס, ברמיזה, “זה לא בלוג עסקי. זה משהו יומיומי יותר. אני לא כותב הרבה על אינטרנט”.
ההון סיכונית חייכה בידידות. אחר כך אמרה שאז מה ואז מה ואז מה. אחר כך אמרה שהאינטרנט זה משו משו, שהיום כבר כולם קוראים את כולם, שהכפר הגלובלי וכו’. אז נתתי. ולא כל כך אהבתי שנתתי.
ובבית, כמה שעות מאוחר יותר, נכנסתי לבדוק שהכל בסדר פה. שלא כתבתי שום דבר שיכול להתפרש, להיתרגם, לצאת מהקשרו. ומאז גם לא נכנסתי יותר לכאן, אפילו כשגדי שמשון אמר שאני אומו שאני לא כותב. כי כן אומו, לא הומו, כוסאומו על כל הפוליטקלי קורקט הזה.

4.
ובגלל זה אני גם שונא את פייסבוק. לא מאמין שם לאף אחד, גם לא לעצמי. לא מבין את ההבדל בין מכובד למכובס, לא יכול כבר עם כל הפרופילים של האנשים המוכשרים סדרתית האלה, עם הסכרין שמשתולל בלי שליטה בתוך אלפי אפליקציות-שמפליקציות.
וגם את הדה-מרקר-קפה המעאפן הזה אני לא. עם כל האנשים שבאו למצוא קשרים עסקיים (פחחח..) תוך הפגנה של עילגות בלתי נסבלת, עילגות שגורמת לבן יהודה לעשות כזה פליק פלאק בקבר, עד שהוא כמעט יוצא משם לשרוף את מפעלות עמוס שוקן.
כי ככל שהאינטרנט הופך למקובל יותר, פופולרי יותר, כך הוא הופך קרוב יותר לעולם האמיתי, כך הוא לובש על עצמו מסיכות מיופיפות ומסרס את הכח האמיתי שהיה לו פעם, בימים שמותר היה להיות סתם שאול1 או ג’וני12 או פלוני או אלמוני או אנונימוס.
היו ימים כאלו, נטולי פרופיל. בימים ההם פגשתי את מ’. היא קראה את מה שכתבתי ואני קראתי את מה שהיא. לא הכרנו, אבל כן. כי לפעמים אנשים נחשפים דווקא דרך מילים נטולות פנים, לפעמים האמת מזדככת כשהזהות לא חשובה והמילים מדברות בעד עצמן, המילים משמעותיות. לא ראיתי עד היום תמונה של מ’, אין לה פרופיל אינטרנטי סדרתי כמו שלי יש, וגם לא איכפת לי.
את השיר המופלא הזה, למשל, כתב אדם שלא מזמן הזדהה מולי לראשונה בפייסבוק. קראתי את הפרופיל שלו ולא האמנתי. בחיים לא הייתי מחבר בין הדמות המכובסת לפנינים שהעט של האיש הזה ידעה להפיק כשהכרנו לא-הכרנו לפני כמה שנים.
האנונימיות ברשת מתה. כנראה שמדובר בתהליך אבולוציוני הכרחי.
השאלה היחידה היא האם לכבס את עצמך, ואם כן – עד כמה?

5.
“הטקסטים הכי טובים הם אלה שנכתבו בלי רגע של מחשבה על הקורא, מילים שנכתבו עבור מי שכתב אותם”, כתב לי פעם מישהו. רק שזה קצת קשה העניין הזה, כשאתה רוצה לשתף אבל צריך גם למתג את עצמך באותה הזדמנות, כשאיזה הון סיכונית מתעניינת בהגיגך הלא תאגידיים, כשג’וני12 מתחלף במישהו שעובד איתך במשרד, כשבנוסף לכל אלה אתה גם עצלן מטבעך.
“קשה יש רק בלחם”, אמר לי פעם מישהו אחר, חבר טוב מהחיים האמיתיים. אמנם יש לו עמוד בפייסבוק, ואנחנו חברים שם, אבל הוא מתקשר אלי כשיש לו משהו חדש לספר. וגם אני. ואנחנו נפגשים, ושותים בירה, ומדברים.
אני רוצה לחשוב שאני לא כותב בשבילו, או בשביל ההון הסיכונית, או אפילו בשביל מ’. אני רוצה לחשוב שאני כותב בלוג בשבילי, כי אני אוהב את השעות הפרטיות האלה עם המקלדת, גם אם לא יהיו לזה קוראים, גם אם יהיו וזה לא יסתדר להם.

6.
אז כוסאומו, חזרתי.