2008, גירסת חולדאי
שישי, 04 בינואר 2008
ערב סילבסטר (או איך שבאמת קוראים לחג הזה), ירח חצי מלא, דירה של חברה ליד הבימה, תל אביב מוצאת עוד סיבה איזוטרית לחגוג קצת. אמצע השבוע ואנחנו על המרפסת: וודקה תפוחים, יין שזיפים, שמפניה, ועוד משקאות מוזרים שמוצאים רק על שולחנות באירועים עם אוריינטציה נשית.
ואז חצות. ולחיים. ותביא חיבוק. ו’זה בכלל חג נוצרי’. והעיקר הבריאות. ונשיקה. עוד שנה נכנסת לרזומה. אבל אצלנו כלום לא השתנה, תודה ששאלתם. אנחנו עדיין במרפסת, מדליקים סיגריה, מוארים בתל אביב’ז סקיי ליין, מסתכלים בחיוך על השמ-יייח שברחוב למטה.
ולמטה אנחנו גם נתקלים בהם, בחבר’ה של חולדאי. גם הם פותחים שנה, מגיעים בבודדים ומתחרים ביניהם בספורט העירוני האהוב והפופולרי כל כך – חלוקת דוחות. אני מוציא את הפלאפון ומתחיל לצלם. איזה אנשים טובים, בחיי. מה, לא נתעד? איזה ראש עיר נשמה יש לנו. תענוג של פתיחת שנה…
עכשיו, שאלה:
מה היה קורה אם פעם אחת בשנה, רק פעם אחת, היו מגיעי פקחים ומשאירים ברכה של “שנה טובה” על שמשות הנהגים שהעירייה לא מצליחה לספק להם אופציות חניה שפויה? מה היה קורה אם רק ללילה אחד, כזה שמושך אליו אלפי אנשים שבאו רק להרים כוסית ולהתנשק קצת, מישהו היה מפעיל שיקול דעת ומבין שפשוט אין אופציה אחרת?
לא שאני מצפה למשהו מראש העיר הנשמה הזה, שמוכר את השדרות שלנו לכל המרבה במחיר (וגם בא לגזור סרט), שמוכר את השטחים הירוקים שלנו, את המרחב הציבורי, את האוויר – הכל למרבה במחיר. ראש העיר הנשמה הזה שהפך את החניה לביזנס מניב הכנסות ויעיל בצורה מעוררת השתאות. ראש העיר שמסמם אותנו במחלפים, בספסלים, במדשאות להמונים. מישהו עדיין מצפה למשהו?
קראתי השבוע, אני אפילו לא זוכר איפה, שיוסי שריד שוקל לרוץ לראשות עיריית תל אביב, אבל עדיין לא החליט. ואני אומר: “בוא כבר, יוסי! בחייאת, בוא! הגיע הזמן לראש עיר שחי בתוך האנשים, אדם שהוא לא כולו מחוצלעיר. מישהו מודל תל אביב 2008, אחד שגם לו יוצא לחפש חניה, למשל…”
